Search
  • axelew

ריקות היא צורה וצורה היא ריקות




אפרת אנגרס-אוולד



דברים שנאמרו לרגל פתיחת התערוכה הראשונה "כשהריק יוצר צורה"

בגלרית מירווח. הרדוף, 29.12.18


התערוכה שלפנינו היא תערוכה משותפת של שני אמנים שההבדלים ביניהם ניכרים במבט אחד: אנדריי עדי יוצר במוטות חומים של ברזל בניין וברשת פלדה אפורה ודוקרנית ונטע מעצבת את עבודותיה, הדו והתלת ממדיות כאחד, מן הרכות והלובן של צמר לבן מלובד. גם אם החומרים שונים מאד זה מזה, בעיני, רב הדימיון על השוני מבחינת גישתם של האמנים אל החומר והוא עולה בהרבה על ההבדלים ביניהם. אם מעשה ההקמה של הגלריה הזו הוא כולו מעשה של שיתוף והגלריה הינה על כן מעצם הוויתה יצירה משותפת רבת ידיים הפועמת בלב אחד, אעיז ואומר שבתערוכה המשותפת הזו יש מן האיכויות הקשורות למחויבות של קשר זוגי ואפילו של נישואין. אל נא תטעו בפרוש דברי, כוונתי לקשר של כל אחד ואחת משני היוצרים אל החומר הספציפי. נטע והצמר אנדריי עדי והברזל.

השאלה הזו- מה קושר אותנו אל חומר אחד למשך חודשים ואפילו שנים?- מעניינת אותי מאד באופן אישי ואני סבורה שהתשובה – אולי לא היחידה אבל לבטח היא מרכיב דומיננטי- איננה אלא התשוקה. תשוקה – המובנת מאליה לאמן או לאמנית אבל זרה ומוזרה לרבים אחרים- להבין את טבע החומר, לדעת אותו, לחדור אליו לעומק, לפרק אותו למרכיביו וליצור אותו מחדש, ותוך כדי כך להבין את עצמי ואת המורכבות של קיומי האישי ואת שאלת הקיום בכלל. כי באמת, מתוך הזיקה הלא מודעת למרכיבים המהותיים של החומר ומתוך הברור האובססיבי שלהם תוך כדי התמודדות עם הקשיים החומריים שהוא מעמיד בפני האמן היוצר מתבררות השאלות הקיומיות של האמן ודרך היצירה האמנותית מגלה החומר את עצמו באמצעות האמן. ולא להפך כפי שאנו סבורים בדרך כלל.

התשוקה הזו קיימת אולי בבסיסה של כל יצירת אמנות. אבל למה להתחייב לקשר הזה? קשר שיש בו מן הכאב והכעס האכזבה והתרעומת, כי הרשת דוקרת ופוצעת את הידיים המעצבות אותה בנאמנות מזוכיסטית והעש נוגס שוב ושוב בלבד הלבן והורס את מה שנוצר בעמל רב. למה לעזאזל הם ממשיכים? שואלים רובינו. התשובה היא שכאשר היוצר או היוצרת נצמדים לחומר אחד לאורך תקופה ממושכת מתרחש , אם זכינו, חסד. יצירתם כולה, כל מהותה, מקבלת אופי מסוים המעוצב וצבוע חי ונושם בהתאם לאופי ולתכונות של החומר הספציפי. ואם מלכתחילה מבוססת היצירה על התשוקה להכיר את הרי שאין האמן יכול לזכות בגמול רב מזה שהיצירה בעצם מהותה תבטא את מהות החומר, ושהאמן למעשה יברא אותו מחדש בהשראתו (של החומר. כיצד אם כן משפיע הצמר על עבודותה של נטע וכיצד מטביע הברזל את חותמו על יצירותיו של עדי? על עצמם ועל עבודתם יספרו עדי ונטע בעוד שבועיים בשיח הגלריה שיתקיים כאן. אני מבקשת להוסיף, כאן והיום, כמה מילים על מאפייני הצמר והברזל, כדי להבהיר את מה שאמרתי. ונתחיל בצמר בטרם נכה בברזל...

הצמר כחומר, מקורו בעולם החי. יש לו לצמר תכונות של מבודד חום, לכן הוא מחמם, או שומר על חום הגוף של הכבשה ושל כל מי שהוא עוטף אותו. יש לשערות הצמר תכונה מיוחדת המבדילה אותן משערות אחרות. לשערת הצמר יש קרסים מקרוסקופיים המאפשרים לה להיקשר עם השערות האחרות. הצמר נגזז, יש אומרים נבזז, מן הכבשים, אולם גיזת הצמר שומרת על התכונות המיוחדות, שאפיינו אותה בעת שהייתה עדין חלק מן הכבשה. סרוק הצמר, לפני הליבוד, מפרק את הקשרים הטבעיים ואילו הליבוד יוצר קשרים חדשים. כלומר בעזרת התכונה האינהרנטית של הצמר, היכולת להיקשר, נוצרים מן הגוש הכאוטי של הגיזה משטחי הלבד, (שגם הטוויה, אגב, מבוססת עליה). אבל נטע עבדה לא רק עם כוחות ההיקשרות אלא גם עם הכוחות המנוגדים: כוחות של פרוק והתכלות. למעשה חלק מעבודותיה, אולי כל העבודות הדו ממדיות, נוצרו והתעצבו בהשראת בעל חיים אחר, עש הצמר, שהותיר שבילים של הרס ביריעות הלבנות. נטע, מתוך ההיכרות הממושכת שלה עם הלבד , התבוננה בנתיבי ההרס של העש והשתמשה בהם כמקור השראה, כפי ששמשו לה מקור השראה אמנות הדיו היפנית והמחשבה הזן בודהיסטית: הצמר הרך והלבן, לבן חם, הגוון הטבעי של צמר הכבשים הנקי, מאותגר מחד על ידי הליבוד שמקשה, מצופף ומעבה אותו , ומאידך על ידי הנתיבים שהופכים אותו שוב לאורירי, כמעט שקוף, על גבול הריק. וכך בעבודות התלת ממדיות התלויות על הקירות כתמונות הלבד, והצבע האפור שעל הקיר שמאחוריו מגלים תמונה החושפת את תהליכי ההיווצרות וההתכלות בעוד הצבע הלבן והחם של היריעה משרה שלוה בודהיסטית על המתבונן. "הדרך כוחו בריקותו" כתב לאו דזה (או לאו טסה) בספר הדאו (או הטאו) "הדרך". עבודות הלבד התלת מימדיות הן בעלות ערך מכיוון אחר מפני שהן מזכירות את החשיבות של הצמר כיוצר מעטפת חיצונית. כיוצר חלל מגן ומחמם שבתוכו יכול להתרחש משהו חי וחם.

לעומת הצמר העוטף ומאפשר את החום והחיים, מקורו של הברזל באדמה והסלעים שבהם מצויות תחמוצות ברזל מאופיינים בגוונים של אדום. גם בתוך גופנו מצוי הברזל. הוא נמצא בדם וליתר דיוק במולקולות ההמוגלובין שבכדוריות האדומות. הוא מחזק אותנו מבפנים. כשהוא חסר אנו חשים בחולשה עייפות וחוסר כוחות.

אולי הכבשים בויתו קודם שלמדו בני האדם לכרות את הברזל ולחשלו. בבראשית מסופר שרועה הצאן הראשון היה הבל ואילו תובל קיין , "לוטש כל חורש נחושת וברזל" נולד לצילה אשת למך כמה דורות מאוחר יותר (בראשית, ד,כ"ב), אך גם מאז שהחל האדם להבין את סוד כוחו ועצמתו של הברזל חלפו כבר אלפי שנים. האבירים בימי הביניים, כך קראתי, נהגו לטבול את חרבם בכד מים בלילה ובבקר שתו את המים ונגבו את החרב. הברזל ההומאופטי חיזק אותם או לפחות כך האמינו, והניגוב מנע את החלודה. בעבודות שלו אנדריי עדי משתמש בברזל בניין המחזק את הבנינים מבפנים וברשת העשויה מפלדה, ברזל שחוזק באופן כימי על מנת למנוע את תהליך ההחלדה החיצוני. בחלודה מתגלה שוב הצבע האדמדם הקשור לברזל, שבעבודות הוא מתגלה באופן מתון בצבע החום של ברזל הבניין. לא רק שהעבודות מדגישות את החוסן הפנימי והקשר לארכיטקטורה ולבנייה, המוטיבים, ומקור ההשראה, קשורים לשלד הפנימי של הבנין, למבנה שלו ולדימויים הקשורים לעיר ירושליים. בדומה לנטע, מביע גם עדי – באופן חזותי ובאופן מילולי - אמירה רב משמעית לגבי הברזל, הקשור לתהליכי בניה בגוף החי ובתרבות האנושית בכלל. הברזל כחומר קשור לתהליך הבנייה, תהליך של חיים והשתנות, והוא מחזק אותו מבפנים כדי שיממשו את יעדם הסופי. בכך הוא מסמן את הדרך אל המטרה ומצוי בדרך אליה בו זמנית.

אפשר לראות אם כן שהצמר והברזל הטביעו את חותמם על היצירה האמנותית לא רק מבחינת אופן העבודה, המוכתב כמובן על ידי התכונות החומריות. השפעת החומרים מגעת עד המוטיבים המתגלים ביצירות והשמות שנתנו להן. אם נסתכל על העבודות בפרספקטיבה של זמן בקוויקמושן ונדמיין אותן בעוד אלף שנים כאילו היו שעה אחת, יש לשער שעבודות הצמר היו מתכלות בשניות. עבודות הברזל היו נשארות לאורך זמן רב יותר. לעומת זאת אם נסתכל על העבודות בפרספקטיבה של מרחב ונגדיל אותן פי אלף, יש לשער ששערות הצמר יראו כמו עמודי הברזל המולחמים ואילו בעבודות הברזל והרשת נהיה הרבה יותר מודעים לחללים מאשר לחומרים.

וזה מחזיר אותנו לשם ששני האמנים בחרו בו לתערוכה: כשהריק יוצר צורה. השם, המתייחס לקשר בין החלל והצורה, לקוח מספר הדאו /או הטאו ("הדרך") שכתב לאו דזה (או לאו טסה) אבל מקורו בסוטרת הלב.

נאמר לי שבסוטרת הלב המשפט המרכזי הוא: "ריקות היא צורה וצורה היא ריקות".

וזה התרגום שמצאתי:

סוטרת הלב

(אחד הטקסטים המקודשים והידועים ביותר של בודהיזם. מתארת את האופן שבו דברים קיימים ואינם קיימים בעת ובעונה אחת)

"...השיב הנסיך הנאור המבהיק המשפיל מבט אל העולם, אחרי שטבל בחוכמה הניצחית ומצא שהאדם ריק כמו כל מרכיביו וכך נחלץ מכל סבל ומכל מחלה.

הוא ענה לסריפוטרה שהחלל הוא גוף והגוף הוא ריק וזה מזה אינם שונים וכל מה שנראה כמו חלל הוא רק גוף וכל מה שנראה כמו גוף אינו אלא חלל. כל זה נכון גם לגבי רגשות, רצונות, הבנות ומודעות.

"התדע סריפוטרה מה מאפיין את הריקנות של כל האמיתות? הן אינן זורחות ואינן פוסקות, לא מזוהמות ולא טהורות ואין בהן עלייה או ירידה.

לפיכך בריקנות אין כל גוף, אין בה רגשות, רצונות, תפיסות או מודעות. לא עין, לא אוזן לא גוף או נפש, לא צורה, ולא קול ולא ריח ולא טעם, או מגע או מחשבה ודבר אינו נראה עד השגת התודעה חובקת הכל. אין בערות ואין גבול לבערות, אין זיקנה ומוות ואין קץ לזקנה ולמוות"

"כמו כן אין סבל אמיתי ואין סיבה לסבל ואין קץ לייסורים. אין תבונה ואין דבר שניתן להשיג. כיוון שאין מה להשיג, נשען הנאור על החכמה הנצחית ואין ברוחו כל מכשול. כיוון שאין כל מכשול, הנאור לא יודע פחד והוא מעפיל הרחק מעל בילבולי הדימיוניות ומגיע אל השיחרור האלוהי. לכן הבודהות של כל הזמנים הסתמכו על החכמה הנצחית כדי להשיג הבנה עליונה. לכן החכמה הנצחית היא הקסם הגדול , היא הקסם הזוהר, היא הקסם העליון, אשר באמת יכול להושיע מהסבל." ואז הטיל הנסיך את קסם החכמה הנצחית וקרא: "צא צא, צא מהכל, צא אל ההארה, צא!"

בספר הדאו כתב לאו דזה (תרגום דן דאור ויואב אריאל, 2007): "הדרך כוחו בריקותו/ ולעולם לא יתמלא" עמ' 26

"בא עד קצה הריקות מחזיק בלב הדממה" עמ' 40

"הדרך לעולם הוא באין עשיה ואין דבר שאינו נעשה... בלא רציה באמצעות הדומם יבוא העולם על תיקונו" עמ' 65

מקור השראה נוסף:

"נלמד נא מן הדוממים..." ריינה מריה רילקה.

0 views
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now